קדוש, קדוש, קדוש. 2010. 5. 3
ערימה, ערימה גדולה של קלישאות, הגדרות, סיסמאות. גבוביה של דברים שפעם היתה להם משמעות. מאספה של אמיתות שפעם, לפני שנרצחו, לפני שהפכו אותם לאשפה אינטלקטואלית, לפני שאנסו אותם לקבל משמעויות אידאולוגיות/פוליטיות שבמקרים רבים הפכו את המשמעויות המקוריות שלהם, אפשר היה להאמין בהם, ללכת לאורם גם אם לא היו בהכרח "אור לגויים" כי היו, מלכתחילה "אור לגויים" שאפשר היה לחנך לפיהם, לבנות חברה אנושית מושתתת על הגינות, על שיוויון, של צדק.
והערימה בוערת. והאש עולה ויורדת. והעשן העולה ממנה מסריח כאילו הערימה הזו היא ערימת הזבל של הדמויות הרוקדות סביבה. דמויות שחלקן לבושות בחליפות יקרות והדורות, חלקן לובשי מכנסים קצרים של בגדי עבודה שדהו מרוב כביסות על אף שמעולם לא התלכלכו בעבודה, חלקן בראשים מגולחים ולעיניהם משקפיים עגולי מסגרת ועל פניהם הבעה של "אנשים חושבים". וכולם, בסתר ליבם, "אוכלי אדם" מסתתרים מאחרי חזות צימחונית. יש בהם שופכי דם שעל פניהם שפוכה הבעה של פציפיסטים.
מאחריהם, חשכה שאור המדורה לא מאיר אותה, חשכה הנסוגה עם התזת חומרי בעירה הנתונים במיכלים ותוך זמן קצר חוזרת וסוגרת כי חומר הבעירה זול ולא יעיל. מיכל מיכל ותחולתו: "פשיזם", "אפרטהייד", "חופש הביטוי", "זכות הציבור לדעת", ועוד. מיכל מיכל והתאמתו למרכיביה של הגבוביה שהיא "אש התמיד" של אלה הרוקדים סביבה. אלה שהדליקו את המדורה הם אלה השומרים שלא תכבה, כי קיומם תלוי באש ובלעדיה אין להם זכות קיום. ואם היא מסריחה, לא נורא, כי כבר אמרו לפני ימים רבים: "מסרחון עוד אף אחד לא מת".
בחליפות, בבגדי עבודה, בראשים מגולחים ובמשקפים עגולי מסגרת, תהיה חזותם אשר תהיה, לכולם מכנה משותף אחד: כולם אנשי תקשורת (יותר יפה ומרשים לומר: אנשי מדיה). לא חשוב מי הם האנשים האלה. לא חשוב לדעת את מי הם משרתים. לא חשוב לדעת מה הם אומרים. כי כל האנשים האלה אומרים דבר והיפוכו, בהתאם לנושא אותו הם רוצים לומר כל עוד הדברים מתאימים ברגע מסויים לדעתם, מה שנקרא בלשון גבוהה "אג'נדה".
כל האנשים אלה מוכנים לשקר וגם משקרים כאשר הדבר מתאים להם. בין אם השקר הוא ישיר ומלא ובין אם הם אומרים חצאי אמיתות, בעוד שהם יהיו הראשונים לומר שחצי אמת הוא יותר גרוע משקר גלוי במקרים שמישהו אחר יאמר את חצי האמת השני.
כל האנשים האלה מוכנים להתיז על המדורה ממבחר החומרים שהביאו איתם, כדי להלהיט את המדורה כאשר ברצונם להדגיש נושא הקרוב לליבם או כאשר נושא שכזה מתחיל לדעוך. או, חס וחלילה, כאשר מישהו אחר מציג נושא אחר בצורה שמאפילה על הנושא שאותו הם רוצים שייראה בולט יותר.
התמיכה לכל הדברים האלה ולעוד דברים שאתייחס אליהם בהמשך מתבטאת ומתמצית באמירה אתת בולטת במיוחד, אמירה שכל אנשי המדיה לא מאמינים בה אך כולם יעשו כל מאמץ כדי שאחרים יאמינו בה: "זכות הציבור לדעת". אמירה זו היא נהדרת, אולם היא השקר הגדול ביותר והבסיסי ביותר אותו מנסים אנשי המדיה למכור, כי מי הוא הציבור ומה זכותו לדעת?! בהמשך ננסה להבין גם את הבסיס והכלים בהם אנו מתייחסים כדי להגדיר את הציבור. ומה הם הדברים שזכותו של הציבור לדעת.
אולי כדי להמחיש את כל האמור לעיל אביא ואנתח את דבריו של אחד מ"הפוריים" (לדעתי, ברוב המקרים אלה פירות באושים) ביותר במדיה הישראלית כפי שהוא הציג אותם ביום 2010 .04 . 29 בעיתון "הארץ", שפעם עוד העז להציג את עצמו כ"העיתון לאנשים חושבים". הכותרת: "הדמוקרטיה היחידה" והכותב, מי אם לא? גדעון לוי.
כבר בפסוק הראשון, כותב גדעון לוי אמירה שאפילו הוא עצמו לא מבין מה הוא כותב: "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון היא אולי יחידה, אך ספק אם היא אמיתית. סקר שפורסם אתמול ב"הארץ" מציג את מה שהיה ידוע מזמן: שילוב של בורות, חוסר הבנה בסיסי והלכי רוח פשיסטיים.... על פי הסקר שערך "מרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום" באוניברסיטת תל אביב, מצטייר רוב אנטי-דמוקרטי מוצק וברור, רוב הרוצה להעניש חושפי פרשות ביטחוניות, שאינו מוכן לאפשר לארגוני זכויות האדם לפעול בחופשיות, רוב בעד עונש למי שקוראים להטלת חרם על ישראל ורוב בעד הטלת עונשים כבדים על עיתונאים החושפים מידע על מעשים לא מוסריים של צה"ל.
להעניש, להעניש, להעניש ולהשתיק, תאוות ההענשה וחמדת ההשתקה- זה רצון העם, זה קולו...."
מי היה מאמין?! איך זה שעיתון איכותי כל כך, עיתון המיועד לאנשים חושבים, מוכן בכלל להתייחס ולהציג את מה שהיה ידוע מזמן: שילוב של בורות, חוסר הבנה בסיסי והלכי רוח פשיסטיים. למי הוא מייחס את כל "המחמאות"? הרי הסקר הוא חדש. משמעות הדבר היא שמה שמאפיין את המשתתפים בסקר הם הבורות, חוסר ההבנה הבסיסית והלכי הרוח הפשיסטיים, ואם זה היה ידוע מזמן, למה ערכו אותו עורכי הסקר מלכתחילה וכאמור, מה מצא עיתון "הארץ" להתייחס לסקר?
מה שמעורר שאלה קשה יותר הוא: " על פי הסקר... מצטייר רוב אנטי-דמוקרטי מוצק וברור. רוב הרוצה להעניש חושפי פרשות ביטחוניות... רוב בעד עונש למי שקוראים להטלת חרם על ישראל" ואולי הפיסקא החשובה ביותר: "ורוב להטלת עונשים כבדים על עיתונאים החושפים מידע על מעשים לא מוסריים של צה"ל".
אני מניח כי גדעון לוי רכש במשך התקופה הארוכה בה הוא עוסק בעיתונאות גם ידע מסויים בטרמינולוגיה פוליטית. כאשר אני קורא צרוף מילים: " מצטייר רוב אנטי-דמוקרטי" אין לי אלא להטיל ספק בכך ואני מוכן גם להעניק לו בחינם ידע בסיסי: גדעון, לידיעתך פרוש המושג דמוקרטיה הוא "שלטון הרוב". אי לכך, לא יכול להיות רוב אנטי-דמוקרטי! אתה יכול לא לאהוב את השלטון הזה, זה בסדר, אבל השלטון הזה יהיה, אם תאהב אותו או לא, שלטון דמוקרטי. הרוב יכול להיות אדיב כלפי מיעוט או לא. הרוב יכול להתחשב בדעת מיעוט אחד, או רבים, או לא להתחשב בדעותיהם, ובכל זאת להיות שלטון דמוקרטי. אני יכול להמשיך אבל אני מניח כי הבנת את הנושא.
מה שהיווה את הטריגר לכתיבת דברי ההבל של גדעון לוי, מה שבאמת כאב וכואב לו מצוי בפיסקא האחרונה המצוטטת כאן: "רוב להטלת עונשים כבדים על עיתונאים החושפים מידע על מעשים לא מוסריים של צה"ל".
ובצורה מרוכזת יותר בשורות האחרונות של הכתבה: "אדון שוקן, עורך 'הארץ', לא יועמד לדין לפי שעה. קם [ענת קם] גם לא תוצא להורג...".
עיתון "הארץ" ובעליו החלקי (אני לא יודע מה חלקם של הגרמנים בעיתון ומה מידת השפעתם על תכניו) אדון שוקן (לא העורך) עושים כל מאמץ ולוקחים על עצמם אחריות כזו או אחרת לנשיאה בשלל העבירות שעברו הניצבים בצידו השני של מטבע הפשע שנעשה: ענת קם ואורי בלאו (גדעון, לא יפה ששכחת את אורי בלאו), שני גנבים שעיתון "הארץ" מנסה לשוות להם מעמד של אנשי מוסר מחד וחושפי אי-מוסר של כל העולם מלבדם. אני אחסוך להם לקהל הקוראים את הצדדים הביטחוניים הכרוכים בפרשה.
נסכים כי שניהם פעלו רק ממניעים אידאולוגיים. לא שאני מסכים אם המניעים האידאולוגיים האלה, אך אם אכנס לנושאי הבגידה במדינת ישראל, אומר שאם מדינה היתה יכולה להצטער וודאי ראוי שתצטער על היותם אזרחיה. אם נסכים כי שניהם פעלו ממניעים חברתיים, אומר שאם החברה היתה יכולה לגבש התייחסות לשני אלה, ראוי היה שהחברה תוקיע אותם ותסלקם מתוכה. מכיוון שנושאים אלה הם כל כך כבדים ונתונים במחלוקות, גם המדינה וגם החברה איבדו זה מכבר את היכולת גם להצטער וגם לגבש עמדה באין ספור נושאים שהם קלים לעומת נושאים אלה.
אי לכך נחזור אל הברור והקל להגדרה, ולו מהסיבה שגנבים, ויהיו הפשוטים ביותר, אינם יכולים ואינם צריכים לדבר על מוסר.
ענת קם. מי שהמדינה (לבד מהוריה) נתנה לה בית לגדול בו ולחיות בו. מי שנתנה לה את האפשרות ללמוד ולהתפתח באחד מבתי הספר הטובים ביותר בישראל (אני מכיר אישית את בית הספר הזה). מי שהמדינה וצה"ל נתנו בה את האמון, הפקידו בידיה ונתנו לה גישה לחומרים שהיה בהם פוטנציאל להציל או לסכן את חייהם של חבריה המוכרים לה וכאלה שאינם מוכרים לה. האישה הטיפשה הזו מעלה באמון שנתנו בה. וגנבה, לא רק את דעתם של כל הנזכרים, אלא גם, בפשטות, חומרים מסווגים וסודיים וחשפה אותם לא רק לעיני הציבור, כפי שהגדיר אותו גדעון לוי, אלא גם לעיני כל העולם, כולל גם עיניהם של שונאי ישראל ששמחים להיות גם אויביה ולראות בחורבנה. (יש כאלה שחשבו שהגדרתה כ"גאון" תקל בחומרת המעשה שעשתה. לכן אני אומר "טיפשה" כי אם היתה רק חכמה ולא גאון, לא היתה עושה את מעשיה בדרך שעשתה אותם, אלא בדרכים מתוחכמות יותר.)
בנוסף לכך, עד היום אין יודעים מה הם ומה מספרם של המסמכים שנגנבו על ידה. מדברים שנאמרו על ידה בהזדמנויות שונות, ניתן להניח כי גם כיום היא מחזיקה ברשותה חומר גנוב שלבד מהיותו דבר גניבה הוא גם חומר שיכול להיות מסוכן אם יגיע לידיים שאסור שיגיע אליהם.
אני מאחל לה שילדיה לא יהיו צריכים ללכת לצבא, כי אני מאחל לה שלא יהיו לה ילדים כי עד שתשתחרר מבית הסוהר תהיה מעבר לגיל הפוריות. ושיהיה לה מספיק זמן לחשוב על כל האימהות שאת חיי ילדיהן היא סיכנה במעשיה.
אורי בלאו. האם ישנה סיבה למה גדעון לוי לא מזכיר בכתבה האומללה הזו את אורי בלאו? הרי חלקו בכל הסיפור הזה אינו שולי כל כך. מה יכולה להיות הסיבה? תרשו לי לנחש: אורי בלאו הוא כנראה לא כל כך טיפש כמו העלמה ענת קם. אורי בלאו כנראה ידע את הערך האמיתי של המסמכים שהעלמה הגאונית העבירה לידיו. הוא ידע כי פרסום הדברים הכלולים במסמכים לא רק שיכולים להביא למאסרו, הוא היה בטוח שיש בהם ובפירסומם להכניס אותו להרבה שנים אל מאחרי סורג ובריח, אבל כנראה שלא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי לזכות בפירסום רב-היקף, ואולי גם איזה טובות הנאה שפרסום הדברים יכול להביא לו, כמו אולי איזה שהם תשלומים מאיזה שהם מקורות שהיו מעוניינים בחומרים שברשותו (סתם רעיון שאין מאחריו שום דבר) או אולי חסינות שיוכל לסחוט מהמדינה.
אורי בלאו הקדים רפואה למכה. אורי בלאו מצא מקלט בלונדון. שם הוא יכול גם למצוא ניחומים בחיקה של אווירה אנטי -ישראלית. אולי אפילו עידוד בחברתם של אנשים כמו אילן פפה. אני אפילו מוכן לתת לו טיפ. אולי יוכל לפרסם, בשיתוף פעולה עם אחרים, איזה ספר שיתן לו מקום מכובד יותר מסתם מעמד של סתם עיתונאי, מעמד שההיסטוריה נוטה לשכוח.
אני לא רוצה להשתמש במילים לא יפות ולומר, למשל, שהוא "מנוול". אז אומר שהוא חצוף עז-מצח שמנסה (אני מקווה שללא הצלחה) לסחוט ולנצל את התפיסה הליברלית אותה הצליחה המדיה העולמית ובמיוחד הישראלית להטביע במחשבתם של הישראלים. בתפיסה זו כל מה שקשור למדיה הוא קדוש, קדוש, קדוש. זכות הציבור לדעת: קדוש! חופש העיתונות: קדוש! שמירה על סודיות מקורות המידע: קדוש!
אז כדי להעמיד את הנושא בפרופורציה וב"מידתיות" (מילה אהובה על המדיה) אומר לכם כי עיתונאים הם סתם בעלי מקצוע שמקצועם הוא כתיבה. שעיתונות היא לא יותר מכלי שהוא גם מוצר של העיתונאים. ושל בעלי אינטרסים שונים, אידאולוגיים או כלכליים או שניהם גם יחד. אין בהם כל דבר קדוש, ולצערי אני מוכרח לומר כי במידה רבה ההיפך מכך הוא הנכון, כי בימינו העיתונים והעיתונאים הם עמוסי שקרים וחצאי אמיתות, ספינים ולהטוטי מילים. המילים חשובות להם רק במידה שהם זוכים לרייטינג שכפועל יוצא מכך גם תגמול כספי מתאים וכל המרבה הרי זה משובח. והאמת? איזה חשיבות יש לאמת אם אף אחד לא מתעניין בה ואם אין בצידה הכנסה המצדיקה את המאמץ.
אל תחשבו שהדברים האלה נעלמו מעיניו של אורי בלאו. יושב לו הנ"ל בחסות כל הדברים הקדושים האלה שמשמשים גם את עיתון "הארץ" ומנהל משא ומתן סחטני עם מדינת ישראל. מחזיק לו הנ"ל רכוש גנוב ומנסה גם לסחור בו, לוא דווקא בתמורה לכסף, אבל בודאי בתמורה לחסינות. והמעניין הוא כי אף אחד, לא הוא ולא מדינת ישראל, לא יודעים כי החזקת רכוש גנוב הוא עבירה על החוק, ו"מסחר" בו היא עבירה חמורה יותר.
אני לא מתיימר להציע הצעות למדינת ישראל מה לעשות אם האיש הזה. אבל מפתיע אותי שאף אחד לא זוכר למשל את מרדכי לוק מי שזכה לפני שנים רבות לכינוי "האיש במזוודה". או מרדכי אחר, מרדכי וענונו. יש דרכים שונות להביא את העבריין הזה לארץ בתקווה שהחומרים שהיו ברשותו ושעודם, אני מקווה, ברשותו,
ושהוא לא הפיץ אותם ו/או מסר/מכר אותם לגורמים נוספים. אפשר אפילו להשתמש בארון ולהתפלל שיהיה זה הארון היחיד בפרשה הזו.
לסיום אני רוצה להביא עוד ציטוט קטן מכתבתו זו של גדעון לוי ובהמשכה רשימה יפה של מילים לא כל כך יפות שמשמשות כחומרי בעירה כמוזכר בראשית הכתבה הזו: בורות. חוסר הבנה. הלכי רוח פשיסטיים. רוח רעה. מעשים לא מוסריים. תאוות ההענשה. חמדת ההשתקה. סחטנות ובגידה. רבינוביצ'יזם חשוך ונבער. עוולה ופשע. חנופה. בוגדניים. מפלצת. אלים ומסוכן. פשע מלחמה. רודנות הרוב. שתלטנות המיעוט. משטרי פרא. רודנות. כל זה ועוד בכתבה אומללה אחת שהיקפה 51 שורות.
והציטוט: "לך תסביר, שדמוקרטיה פירושה ביקורת חופשית חסרת גבולות".
